פירושה של זיוה שמיר ל"על חטא"

---

בספרה "להתחיל מאלף שירת רטוש: מקוריות ומקורותיה" הוצאת הקיבוץ המאוחד" מתייחסת זיוה שמיר לשיר "על חטא".

לעניות דעתי אין בדבריה כדי לסייע לקורא להבין "מה היתה כוונת המשורר" :

לדעתה, מוצג בו גבר מיוסר מול אשת נאפופים המציעה את חמודותיה לכל עובר ושב.

פרופ' זיוה שמיר אינה מתייחסת באופן ישיר לשם השיר "על חטא" ואינה מפענחת את החט עליו מדבר השיר. היא כותבת:

"... השיר 'על חטא' הוא גם "תמונת תשליל" של קודמו [ השיר "לחייך" ] מבחינת יחסי ה"גבר" וה"אשה". מוצג בו גבר מיוסר, הכבול ברצועות וביתרים, ואשת נאפופים נהנתנית, המשוטטת ללא רסן ומוסרות ברחבי הארץ, ומציעה את חמודותיה לכל עובר ושב. מהו החטא שעליו מכה הגבר הכבול? האם הוא מכפר על חטאיה של "האשה" הנואפת, ולא על חטאיו שלו ? השיר מותיר הרבה בערפל, [כלומר זיוה שמיר אינה "מפענחת" את החטא עליו מכה הגבר - ו' ]

שכן לא נופיו של השיר לבדם נתונים באובך, כבחזיון-תעתועים מדברי:

[ראוי לשים לב כי אחרי דברים אלה המגיבים ל"תמונות" העולות מן המילים תצטט זיוה שמיר את השורות הללו - והשווה עם הדברים בקשר אליהם מצטט דן מירון אותן שורות - להלן - ו']

את יחידה כצל /

את בוגדה כנחל /

את תצעני לכל, לכל עובר ושב/

את מתוקה כליל/

את חמוקה כשחל/

את מפכה כנחל בשרב./

עד כתיבת שיר זה "התאמן" רטוש בכתיבת שני שירים בסכימה מטרית וסטרופית זו: שיריו 'תורה' ו'לחייך'. השירים הללו בנויים על מסכת יחסים מתוחה, כמעט עויינת, בין שני גורמים מנוגדים. בשיר 'תורה' עימת רטוש את הצד הרוחני של הציונות (משה-אחד-העם-ויימצן) עם צדה המדיני-הארצי (הרצל-"שמשון" - "ז'בוטינסקי" ) . בשיר ל'חייך' עימת את ה"גבר" הנודד, המסחרר והמסתחרר כיין, עם ה"אשה" הנטועה באדמה כגפן, וכל זאת במונחים יונגיאניים מובהקים, המבחינים בין השמים-האל-הגבר לבין האדמה-האשה, שהיא גם אם רחומה וגם לילית מפתה ומדיחה.

 

בשיר המשוכלל 'על חטא' .... עימת בו את המהות ה"גברית" עם המהות ה"נשית" .

הבתים ה"גבריים" הם בתי דיווח עקיף בגוף שלישי, ואילו הבתים ה"נשיים" בנויים כפניה ישירה אל ישות נוכחת. כלומר, אין ניגוד בין "הוא" ל"היא" , או בין "אתה" ל"את", כי אם ניגוד בין "הוא" ל"את", ניגוד א-סימטרי, הגורם לקורא לראות את השיר כולו כאפוסטרופה. הדובר [ מי הוא אותו "דובר" ?  - ו' ] פונה כאן אל היישות הנשית, מוכיח אותה על משוגותיה, ומדווח לה על מצבו של ה"גבר" המיוסר.

הוא אותו "דובר" ?  - ו' [ לפי גישה זו "הדובר" פונה אל שניהם גם אל הגבר וגם אל האשה ומדבר אליהם ישירות - הוא מוכיח אותה על משוגותיה ומדווח לה על מצבו של הגבר המיוסר - בכל הכבוד אין בקונסטרוקציה זו הגיון. - כפי שנראה להלן ה"דובר" אכן מדווח - לא לאשה כי אם לקורא - על מצבו של הגבר ואת הפניה לאישה - עושה הגבר "הוא" כאשר הוא מעלה לפניה בפניה ישירה - את דבריו מחשבותיו תשוקותיו ופחדיו ממנה - ו' ]

 

הצדדים המנוגדים "הוא" ו"את" ) עוינים זה את זו וגם נמשכים זה לזו ; הם שונים לחלוטין זה מזו, אך באופן פרדוקסלי, גם דומים זה לזו באחדות מתכונות-היסוד שלהם. במלים אחרות: הם ניגודים בינאריים וניגודים פולאריים, בעת ובעונה אחת"

אם ניתן למצות "מסקנה סופית" מפירושה של זיוה שמיר לשיר היא מתמצית באמירה:

"אהדתו של המחבר המובלע נתונה ללא ספק ל"גבר" : הוא עומד בגבורה בכל נסיונותיו הקשים, עולה על הגרדום, עקוד ומוכה : ואילו היא אינה משתתפת בסבלותיו, ואינה משמיעה קול, זולת צחוק ניאוף בוגדני, שיש בו כדי לעורר את מרעיה וללעוג לרישו ולמשבתו של הגיבור הנבגד. האם תהיה זו משום הפלגה, אם נראה במערכת היחסים החד-צדדית וחסרת ההגינות הזו גם בבואה ליחסי הגיבור הבודד והחברה כפויית-הטובה, כמו בשירים 'מי לו מת' ו'פורה' ? "הוא" טראגי והרואי כשמשון הנבגד, שתוי ו"עקוד [ ... ] כחיה ברצע יתרים" ומשלם בחייו על חטא שלא חטא:

 

[ ואולם המשורר מספר לנו מפורשות כי " הוא [ כן !! ] מכה על חטא," לכן קשה לקבל פירוש התולש עצמו ממילותיו המפורשות של השיר- ו' - ] ואילו "היא" - אשת נאפופים דמונית, זנותית ובוגדנית כדלילה חסרת הלב, שהביאה מפלה על אוהבה והפקירה אותו ללא רחמים ברגעי יסוריו. השיר, מכל מקום, שלא כמו השיר 'תורה' ששימש לו תקדים (ושאינו אלא אלגוריה פוליטית פשטנית), משובץ הניסוחים מופשטים ומעורפלים, שאינם מעודדים פרשנות אלגוריסטית ושכל קורא יכול לצקת לתוכם תכנים משלו"

עמ' 83-85

במילים אחרות - את התמודדותה עם תוכנו של השיר ו"כוונת המשורר" המסתתרת מאחריו הותירה