אילזה בינג – פורט עצמי עם לייקה – 1931

בימים טרופים אלה, בהם בכל טלפון נייד מותקנת מצלמה המתחרה בחברתה במספר מיליוני הפיקסלים להם היא יכולה, וכל אחד הופך בין ברצונו ובין בעל-כרחו לצלם לעת-מצוא, הולכים ומצטברים ונערמים הררי תצלומים הפזורים באוקיאנוס האינטרנט, ואין יכולת לחשב לא כמותם ולא את "משקלם" המצטבר.

בעולם דיגיטלי שכזה – יהיה זה קשה עד למאוד-מאוד, יתכן ואף בלתי אפשרי, לחלוק עם קורא מודרני, מתוחכם, עתיר טכנולוגיות המתחדשות חדשות לבקרים, את מקסם השווא של ה'דה-זה-וו' העולה לנוכח תצלומים שצולמו בימים שמכבר ומקדם, הנראים לכאורה כעשויים שחור-לבן, והם נוטלים מהמציאות חומרים הקיימים בה אך בה בעת "מצנזרים" את המציאות במידה ידועה;  שהרי מהו תצלום בשחור-לבן של עגבניה בשלה או חמניות זוהרות בצהוב בוהק, כאלה המסנוורות את העין בציוריו של ואן גוך למשל  ?

לצופה 'מודרני' הנתקל אי פה אי שם בתצלומים נושנים שכאלה, נדמה לעיתים, כאילו האור המופיע בהם אינו כתמול-שלשום, ויש כי למוחו הדיגיטלי עמוס הפיקסלים ומפוצץ הג'יגה-ביטים, תתגנב בהחבא מחשבה כי כשם שתנאי מזג האויר עברו בעשורים המתועשים האחרונים שינויים מורגשים, יתכן תהליך דומה עבר על האור, שהרי התצלום – באשר הוא תצלום, כלומר צריבת קרני האור על משטח רגיש – הוא ראשית לכל פריו ותוצרו המובהק של האור והעדרו.

מבט בתצלום שלהלן, פרי מצלמת הלייקה ועינו הרגישה של הצלם הצרפתי הנרי קרטייה ברסון, "מבט על האי סנט-לואי שעל הסיין" בליבה של פאריז, ממחיש את כוחם של אותם תצלומים ישנים לצייר באור העדין את יופיו של האפור השולט בתצלום ואת האוירה ה"אימפרסיוניטית" השורה עליו במאות גווניו ובני גווניו של האפור:

הנרי קרטייה ברטון – מבט על הסיין

מבט בוחן בגווני השחור-אפור-לבן [ או החום הנוסטאלגי - 'סאפיה' ] המאפיינים תצלומים נושנים אלה, יחשפו לעינו של הצופה, גוונים ובני-גוונים של צבעים לא מוכרים כאשר האובייקטים המוצגים בתצלומים ישנים אלה כמו עטופים מין דוק של יושן, או כעין פאטינה המזכירה את הגוונים המוכרים כאשר אנו בוחנים מקרוב את ציוריהם של המייסטרים הגדולים בני תקופת הרנסנס שבמבט מקרוב מתגלה לנו מרקם הסדקים והפיצוצים בשכבת הצבע ממנה מציץ אלינו, בביישנות רומזנית, חיוכה הבלתי מפוענח של המונה ליזה…

המונה ליזה – הסדקים ה'עושים' את התמונה

וכך אנו מגיעים לתצלום הפורטרט העצמי של הצלמת הגרמניה הצעירה שבחרה לצלם עצמה פנים ובפרופיל בעזרת מראה – [ בפועל שתי מראות ] פרופיל המשקף לא את פניה בלבד, אלא גם את המצלמה המשמשת אותה לביצוע הצילום – מצלמה שהיא ככל הנראה חלק מהפרסונה המופיעה ב"פורטט עצמי" זה.

המצלמה בה השתמשה היא ככל הנראה מצלמת   Leica  I  c כפי שפותחה בשנת 1931 . בשלב זה של פיתוח המצלמה העינית המותקנת בראש המצלמה איפשרה לצלם לראות את שדה הצילום – כלומר את גבולות הצילום. את החדות  כלומר ה"פוקוס" היה הצלם קובע בדרך של אמדן. הוא היא מעריך את המרחק בין המצלמה ובין האובייקט המצולם – ואז מגדיר אותו על הגלגל ועליו נתוני המרחק.

Leica I 1931

החידוש שהוכנס במצלמה זו היה האפשרות לחבר לכפתור המפעיל את המצלמה  ["ההדק" ] כבל המאפשר לבצע את התצלום מבלי לזעזע או להניע את המצלמה. הצלמת הצעירה נזקקה לחידוש זה בביצוע צילום זה, דבר שאיפשר חדות ראויה לשמה למרות תנאי התאורה הירודים בהם צולם התצלום.

זהו תצלום פשוט, בסביבה אינטימית ומוכרת, נעדר כל דראמה ואין בו את אותו "הרגע המכריע" שיהפוך, בעקבות אבחנותיו של הנרי קרטייה ברסון, לאמת המידה לתצלום מוצלח.

יתכן שמה שמחזיק תצלום זה שנים כה רבות על מדפי ספרי תולדות הצילום הוא דווקא פשטותו והאינטימיות שהוא משדר. הצלמת הצליחה להעביר באמצעותו רגע פרטי, מבט חוקר שלה עצמה בעצמה ובדמותה המשתקפת במראה. החיבור בינה ובין האמצעי הטכני המאפשר לה מבט בעצמה והנצחת המבט הזה, היא שמשכה את תשומת ליבי לתצלום 'רגיל' ופשוט זה הנעדר כל ניצוצות צילומיים מקובלים. במבטה של הצלמת ניכר מתח מסויים, מעין צפיה דרוכה, ואולי סקרנות טבעית הממלאת ליבו של כל צלם הכמהה, ברגע שהוא לוחץ על הדק המצלמה, לדעת ו'לראות' את התוצאה של הכנותיו, בחירותיו השונות ויכולתו כצלם להתמודד עם המגבלות שמגבילה אותו המצלמה, תנאי התאורה והנושא שבחר להנציח.

נזכור כי בימים ההם תהליך הצילום, שהחל בלחיצה על ההדק ופתיחת הצמצם  – ועד להופעתו של התצלום על גבי נייר הפיתוח היה ארוך ומייגע. בדרך כלל חלף זמן ממושך, גם עבור הצלם המקצועי שדאג לפתח את התצלומים לעצמו, וודאי לצלם החובב שהיה נזקק לשרותיהם של בעלי מעבדות וחדרי חושך, עד לרגע המאושר או המאכזב בו יגיע התצלום המודפס לידיו של בוראו.

כיום הכל פשוט וזריז – ומיד לאחר הצילום יכול הצלם לבחון את התוצאה ולהמשיך ולצלם אותו תצלום פעם נוספת בתקוה לשפר את מה שלא עלה יפה בנסיון הראשון.

כנראה שהתצלום, שהוא אחד המפורסמים פרי מצלמתה של אילזה בינג, כה מצא חן בעיניה עד כעבור זמן חזרה לאותה קונספציה וניסתה פעם נוספת פורטרט עצמי עם מצלמה אלא שהפעם הקומפזיציה היתה שונה במעט.

הנה התוצאה

אילזה בינג – 1931 – פורטרט עצמי עם מצלמה

[ מתצלום זה ברור יותר כי המצלמה ששימשה אותה היא מדגם Leica I c [ כמופיע במצלמה המוצגת לעיל ] .

הפורטרט הראשון המובא בראש פוסט זה עלה , ככל הנראה, יפה יותר בעיניה של הצלמת. נראה גם כי הוא שמיצב אותה בעולם הצילום של תחילת שנות השלושים כי כעבור 55 שנה מעת שצולם התצלום הראשון, חזרה וצילמה שנית את עצמה בתצלום המתכתב ישירות עם תצלומה רב התהילה הוא התצלום הראשון משנת 1931.

הנה שני התצלומים – זה משנת 1931 לצד חברו משנת 1986 – השנים עברו, פני הצילום השתנו, גם פניה של הצלמת השתנו אך…הלייקה לעולם עומדת, אלא שהפעם המצלמה שהועמדה ליד הצלמת…היא כבר לייקה מתקדמת במעט לעומת המצלמה המקורית שעימה צולמו שני התצלומים לעיל :

המצלמה המקורית היתה מצלמה שעדיין לא כללה את ההמצאה של ה Range-Finder שהומצא מאוחר יותר – שכלול שאיפשר לצלם לקבוע את הפוקוס באמצעי אופטי – ששולב בגוף המצלמה עצמה, דבר שלא היה קיים בדגם הראשון של המצלמה. בפועל מצלמות לייקה עם ה Range-Finder המובנה החלו להיות מיוצרות רק בשנת 1932 – וקיבלו את הסימון

Leica II

Leica II – 1932 + Range-Finder

מאז הטכניקה הזו מאפיינת את רוב מצלמות לייקה – כולל המודל האחרון של Leica 9 הדיגיטלית שיצא לשוק בשנת 2010

אך לבד משינוי קטן זה נותרה גם בשנת 1986 אותה סקרנות וצפיה לתוצאה ממשיכה להדריך את מנוחתם של הצלמים, שהרי צילום, ויהיה באמצעות המצלמה המשוכללת ביותר ותחת ידו ועינו הפקוחה של הצלם המיומן ביותר -התוצאה הסופית, על פרטיה ודקדוקיה, היא לעולם…נעלם !

אילזה בינג פורטרט עצמי עם מצלמה 1931 – 1986

הרשימה עודכנה ביום 13.1.2012